<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן רי"ג</h1>
<h2>דף צז:</h2>
דיני ביטול בשר בחלבא) כשתוחבין כף חולבת בקדרה של בשר או להפך משערין בכל מה שנתחב בקדרה של בשר דלא ידעי כמה דנפיק מיניה, אבל מה שלא נכנס ברוטב אין אוסר ואפי' בכלי מתכותב) (ש"ע פסק כך בסי' צ"ד) אבל לענין הגעלה צריך להגעיל כולו כדאמרינן בפרק דם חטאת (דף צ"ו) בישל חטאת בישל איסור במקצת כלי צריך הגעלה בכל הכלי, ואומר הר"ם על כובנין שקורין פייטי"ר לא יגעיל רק מה שנגע בכותח ומעט למעלה, ואם תחב ב' פעמים ולא נודע בינתים יש להצריך ב' פעמים ס' (ש"ע סגי בפעם א' ששים) וראיה ממסכ' תרומות. וה' דינים הם האחד היכא דהכף בת יומא כשיש ששים מן הכף בקדרה הקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב לפי שהיא בלוע' מבשר בחלב ואפילו בדיעבד נמי אוסרת אם חזרו ותחבוה בין עם בשר בין עם חלב כל זמן שהיא בת יומא ואם אין ששים הכל אסור ואפילו בהנאה ואפילוג) הקדרה אך לתת לתוכה פירות או צונן מותר אחרי שאין ההנאה מגוף האיסור, הב' והיכא שאין הכף בת יומא אין צריך ששים והקדרה והתבשיל מותרין והכף אסורה לתוחבה לא בקדרה של בשר ולא בקדרה של חלבד), הג' וצריך החכם לחקור אם נתנו מים לתוך הקדר' אחר תחיבת הכף דודאי אין אותן מים מצטרפות להתיר, הד' ואם נשפכו המים שבקדרה וספק אם היו בה ששים (ש"ע צ"ח אם נתערב בשאינו מינו ונשפך אסור ובמינו אסור אם לא נודע שהיה רובו היתר ובמינו ובשאינו מינו ונודע שהי' רובו היתר ממינו רואין שאינו מינו כמי שאינו והשאר מינו רבה עליו ומבטלו) באותה שעה אם לא לפרש"י דטעם כעיקר דרבנן אזלינן לקולא, ולפירש רבינו תם (דף צ"ח בתוספ' סי' מ"ה ובתוספת דעכו"ם דף ע"ו בדבור המתחיל בת יומא) דהוי דאורייתא אזלינן לחומרא ונהגו כפירש רבינו תםה), הה' וכתב בספר התרומה חכם הבא להתיר קדרה בשביל שאינה בת יומא צריך לחקור אם הוחמו מים חמין בקדרה בתוך מעת לעת שאם הוחמו הוי הטעם הנפלט במים איסור שאין בו ס' דבכולה קדרה משערינן ונעשה בן יומו, ודוקא בקדרה הבלועה מאיסור אבל בקדרה שנשתמשו בה בשר ואח"כ מים חמין בתוך מעת לעת של בשר ובתוך מעת לעת השני נשתמשו בה חלב מותרתו) ויש הרבה מקילין גבי דין ראשון דחמין דאחרי שאין בגוף האיסור בן יומו אין להחשיבו בן יומו (ש"ע ק"ג אם עברה לילה אח"כ וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב אע"ג דאחר כך הוחמו בה מים מיד מותר וה"ה בכל האיסורים ובמקום הפסד יש להתיר בשאר איסורין בכל ענין רק שיהא מעת לעת מזמן בישול האיסור) וכן הדעת נוטה. [סמ"ק סימן רי"ג]. א) מעשה בא לפני מורי הרר"י מקדר' חדש' שבשלו בה מים ותחב לתוכה כף חולבת בת יומא ולא היה במים כדי לבטל ואחר ימים בשלו בה מים פעם אחרת ותחבו לתוכה כף שנשתמשה לבשר כמו כן בת יומא וכמו כן לא היה במים כדי לבטל והורה שנבלע מפגם בשר בחלב והקדרה אסור' להשתמש בה בשר או חלב אבל לבשל בה דגים מותר ומיהו נראה כיון שהקדר' חדשה מתחילה לא בשלו בה חלב מעולם אע"ג שתחבו בה כף חולבת שהיתה בת יומא וגם אין בקדרה ששים מכל מקום אין הקדרה נעשית חולבת בהכי לאסו' אם בשלו בה בשר אחר כך אפי' בו ביום משום דהוי נו"ט בר נו"ט הטעם היוצא מן החלב אל הכף ומן הכף אל המים שבקדרה ומן המים אל הקדרה עצמו ועדיין הוא היתר ומהאי טעמא נמי אם לאחר מעת לעת מתחיבת כף חולב' הוחמו בה מים חמים ותחבו בה כף של בשר בת יומא מותר להשתמש בקדרה לכתחלה בבשר וטעם חלב שנבלע בהקדרה בתחילה על ידי כף חולבת לא חשיב טעם כדפי' ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב בפנים דקדרה הבלועה מבשר בחלב אפילו בפגם אסור להשתמש בה לכתחלה לא בשר ולא חלב ומשכח' לה כגון קדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין ואחר מעת לעת נשתמשו בה בשר הבש' מותר מטעם שהחלב הוא פוגם לפי שאינו בן יומו אבל הקדרה אסורה להשתמש בה לכתחל' לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלוע' מפגם בשר בחלב ואם היא של נחושת יגעילנ' לאחר מעת לעת של מעשה שני ואם היא של חרס אין לה תקנה להשתמש בה לא בשר ולא חלב עכ"ל. ב)0מיהו אומר מורי דצ"ע דבמתכת חם מקצתו חם כולו היה נראה דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט. ג) נראה היינו דוקא בקדירה של חרס דאין לה תקנה בהגעלה, אך קדירה של מתכות מותר בהגעלה ואף על גב דטעם כעיקר דאורית' מכל מקום בהגעלה יוצא כל הטעם. ד) אך בדיעבד אינה אוסר' מחמת בליעה ראשונה כיון שאינה בת יומא מבליעה ראשונה עכ"ל. ה) מיהו יש לתמוה כשהכף בת יומא ויש ס' מן הכף דאמרינן דהקדר' מותרת וכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב ולמה כיון שיש לו ס' בקדרה מן הכף אם כן יחשוב לכף כהגעלה מבליעה ראשונ' ויהיה לה דין הקדרה עצמה אם בשר בשר אם חלב חלב ויש לומר דלמא אתי למטעי אטו היכא דלא נתחבה הכף בקדרה כ"א מקצתה ועוד ההגעלה אינה מועלת כי אם דוקא ברותחין כל כך שמעלין רתיחה, ולענין הצרכת ששים בעינן אפילו שאינה מעלת רתיחה רק שתהא רותחת שהיד סולדת בה, ועוד דמספק רתיחה מצריכינן ששים והגעלה אינה מועלת כי אם ודאי רותחת ועוד אנו מצריכינן ששים מכל אפילו בספק תחובה כולה והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי תחובה כולה. ו) ואע"ג דהחמין שבנתיי' משוו לה בן יומא והוי לשבח מ"מ איכא נותן טעם בר נותן טעם להיתר בתחיל' מן הבשר לקדרה ואחרי כן מן הקדרה למים חמין שהוחמו בנתיי' ואחרי כן מן המים חמין לקדרה והכל של היתר אבל בקדרה הבלוע מאיסור אין להתיר מטעם זה כדפי' רש"י גבי קיבה דלא שייך היתר דנותן טעם בר נותן טעם כי אם מהיתר להיתר כגון מבשר לחלב אבל גבי איסור אע"ג דלגבי האיסור עצמו הוי נותן טעם בר נותן טעם מכל מקום כל מה שיוצא ממנו אפילו ההיתר אסור משום דקיימא לן דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסר אפי' ההיתר שבה הלכך אף על גב דגבי האיסו' הנבלע במים החמין שהוחמו בנתים הוי נותן טעם בר נותן טעם בהיתר שבא אחרי כן מכל מקום המים עצמן לבדן אסורין משום דחתיכה עצמה נעשית נבילה כדפרי' וכמו כן המים נעשו נבילה כשיבלעו מאיסור אבל גבי היתר בהיתר כמו בשר בחלב כשהמים בולעים מטעם הבשר מכל מקום אין שם בשר על המים הלכך כשחוזר ונותן טעם בחלב אחרי כן אין לחוש כי אם מטעם הבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס בחלב ואותו טעם דבשר שבמים הוי נותן טעם בר נותן טעם כדפרישית ומהאי טעמא פירש רבינו ברוך דבצלים או כרישים הבלועים מאיסור ונותנן בקדרה של היתר צריך ששים מכולם ולא סגי ששים מן הבליעה אבל אם הכרישים או הבצלים בלועין מטעם בשר ונתנן בקדרה של חלב או להפך אין צריך ששים רק מן הבליעה ולא מכולם והיינו טעמא משום דגבי איסור הבלוע שם האיסור רק על כל החתיכה כדפרישי' אבל גבי בשר אין שם בשר על כל החתיכה וכי תימא היא גופה מאי שנא זה מזה דגבי בליעת האיסור חשבינן כולה חתיכה כבליעה עצמה וגבי בליעת היתר דבשר בחלב לא חשבינן כולה חתיכה כבלועה עצמה ויש לומר דטעמ' דבליעת איסור היינו משום דאפשר לסוחטו אסור פירוש שאם היה יכול לסחוט האיסור הנבלע חוץ מן החתיכה שלא היה נשאר בו טעם איסור כלל מכל מקום אסורה החתיכה לעולם כיון שחל עליה שם איסור שעה אחת וזה הטעם לא שייך גבי בליעת היתר עכ"ל.
<h2>דף קד:</h2>
תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן (פירוש בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים) ומפרש רבינו תם (בתוספות) אפילו באוכל העוף קודם וטעמא דאגרא לפי שהעוף אינו נדבק בידים ובשינים ובחניכיים ויש עוד לפרש (שם בתוס' ר"י) דבריו משום דסבירא ליה בשר עוף בחלב אינו אלא מדברי סופרים כדברי רבי עקיבא שאומר חיה ועוף אינן מן התורה ותפס עוף בדבריו לפי שהוא מצוי יותר מחיה ומתוך זה הפירוש מתיישב מה שלא נהגו העולם כמותו כי יכולים לומר דסבירא לן בשר עוף מן התורה אסור לאכלו בחלב ומחמירין כבית הלל ואפילו להעלותו עם הגבינה על השולחן אסור פן יבא לאוכלו באלפס רותח עם הגבינהא) אכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך נטילת ידים בנתיים עם קינוח הפה והדחת הפה ומסיק התם דדוקא בלילה בעי נטילת ידים אבל ביממא לא צריך שיכול אדם לראות אם גבינה מדובקת על ידו אי לאב). [סמ"ק סימן רי"ג]. א) אם כן יש להחמיר בעוף כמו בבשר בהמה לכל מילי עכ"ל. ב) מיהו נכון להחמיר ואפילו ביממ' לפי שפעמים שהגבינה שמינה ונדבק הלחלוחית על ידו אף על פי שאינו נראה.
<h2>דף קה.</h2>
אמר רב חסדא (טור י"ד פ"ט וע"ש בחלוקי' אלו) אכל בשר אסור לאכול גבינהא) ובשר שבין השינים נידון כבשר גמור שנא' הבשר עודנו בין שיניהםב) אכל גבינה מותר לאכול בשר אפי' באות' סעודה רק שיעשה קינוח והדחה ושניהם בפה דתניא ושוין בית שמאי וב"ה שמדי' וכ"ש שמקנח ומפרשי רש"י ורבינו חננאל שצרי' שניה' קינוח והדחה, ומסקינן בפרק כל הבשר (וע"ש בתוס') שבכל דבר יכולין לקנח בר מקמחא תמרי וירקא ורבינו יהודא אומר שר"י היה נוהג ששורה פת במים או ביין ואוכל שהשרייה עולה בשביל שניהם קינוח והדחה בפה או שיאכל דבר המקנח ואח"כ ישתה יין אוג) מים (כ"כ בש"ע). [סמ"ק סימן רי"ג]. א) פי' עד סעודה אחרת שכן היה נוהג מר עוקבא (ש"ע והמנהג להמתין שעה אחת ודוקא אם בירך ברכת המזון סגי שעה א' אבל אין לברך ברכת המזון כדי לאכול אחריו גבינה, ויש ממתינים ו' שעות וכן נכון לעשות) אבל באותה סעודה אפילו בקנוח והדחה אסור. ב) א"כ לפי זה אפי' בסעודה אחרת צריך לנקר שיניו שלא יהא שום בשר בין השינים, (ש"ע ואם מצא צריך להדיח פיו) אבל באותה סעודה אפי' לא יהיה בשר בין השינים אסור כדפרש"י לפי שהבשר מוציא שומן ומושך הטעם בפה זמן ארוך, עכ"ל. ג) (וברם) [ובשם] ריב"א שהיה מקנח בפת לבד והדחה לבדה שהיה בולע מים ומכניס אצבעו ומדיח את פיו עכ"ל.
ואמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר (ש"ע ונוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפי' בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר) אכל בשר אסור לאכול גבינה ומפרשי בה"ג וכן ר"ת דהא דקאמר (שם בתוספות כל הסוגיא ומפלפולו ומסברתו ז"ל) אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, א) ורש"י פירש מותר דקאמר בקינוח הפה ובהדחה ובנטילת ידים ואסור דקאמר רוצה לומר אפי' בקינוח הפה עד סעודה אחרת והיינו שש שעות ויש מפרשים סעודה אחרת היינו ברכת המזון בלבדב). [סמ"ק סימן רי"ג]. א) ואכל בשר אסו' לאכול גבינ' היינו בלא נטילת ידים וקינוח הפה, אבל בנטילת ידים וקינוח הפה מותר לאכול גבינה אחר בשר אפילו בתוך אותה סעודה, ומר עוקבא שהיה ממתין עד סעודה אחרת חומרא בעלמא הוא שהיה מחמיר על עצמו מיהו נהגו העולם כדפרש"י דפי' דבשר אחר גבינה מותר דוקא על ידי קינוח והדחה וגבינה אחר בשר אסור אפילו בקינוח והדחה עד שיעור שהיית סעודה אחריתי והיינו שש שעות ואז מותר בלא קינוח והדחה ובלבד שלא יהא בשר של בין השינים. ב) אמנם דוקא כשהוא אוכל בשר בעין אבל אם אכל תבשיל של בשר כגון בצים מטוגנים בשומן או של ינקוק"ה מותר לאכול גבינה אחריו (ש"ע אוסר) ע"י קנוח והדחה לכל הפירושים כדפירשו בתוספות גבי ההיא דקאמר אבל בין תבשיל לגבינ' חובה עד כאן מהר"פ נ"ע מיהו רב אלפס פי' דבעי שישהה שיעור שש שעות וכן משמע מתוך פרש"י עד כאן לשונו.
<h2>דף קז:</h2>
וצורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחד ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה ואע"פ שצוננין הם צריך בהו הדחה אם יגעוא) זה בזה, רבן שמעון בן גמליאל אומר שני אורחים שנתארחו בפונדק זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין מאחר שאין מכירין זה את זה אף על פי שאין שום דבר מפסיק דלא אסרו אלא מעין תפיסה אחת ופירש"י תפיסה אחת שמכירים זה את זה ואין שום דבר מפסיק (ש"ע אם נתן על השלחן דבר שאין דרכו להיות על השלחן או פת שאין אוכלין ממנו הוי היכ'). [סמ"ק סימן רי"ג]. א) ומיהו אם הם מבושלים או צלויים והם לחים בעי קליפה כי ההיא דבר גוזלא (וחילוקי דין זה עיין בש"ע) אבל בחיים סגי בהדחה אפי' הם לחים רק שלא יהיו לחים מחמת מליחה דמליח כרותח ואם שניהם מלוחים שניהם אסורים כשנוגעין זה בזה ואם האחד מליח והאחד תפל התפל אסור והמליח מותר, ואם הם יבשים אפילו הם מלוחי' סגי בהדחה כיון ששניהם חיין.
<h2>דף קח.</h2>
טיפת חלב (וע"ש בתו' ועיין בתו' בפרק דם חטאת דף צ"ו וצ"ז תמצא כל אלו החלוקים) שנפלה על החתיכה של בשר אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסורה פי' שאין שאר חתיכות שבקדרה מסייעות אותה לבטל הטפה ומיירי דכולה ביובש אבל אם מקצתה בתוך הרוטב שהחתיכה מושכת אותה אל הרוטב מסייע הכל לבטל אבל כשהיא כולה ביובש לגמרי נאסרה לבדהא) ואם ניער אחר כך (ע"ש בטור) אחר שקבלה אותה חתיכה טעם מן החלב ונאסרה לפי שהיתה כולה ביובש כדפרישית או כסה (פירוש כסה הרוטב את החתיכה) צריך ששים מהחתיכה (פירש מכל החתיכה) משום דאמרינן דחתיכה עצמה נעשית נבלה, ואם יש ששים מן החתיכה השאר מותר אבל אותה חתיכה לעולם אסורה וטפת חלב שנפלה על דופן של כלי מספק' לן בפרק דם החטאת (זבחים צ"ו ע"ב) אי מפעפע בכל הכלי אי לא הלכך כשנפלה כנגד הרוטב ויש ברוטב ס' מן הטיפה מותר ממה נפשך אי מפעפע בכל הכלי הרי נתבטלה ואם אינו מפעפע אם כן לא יאסר אבל אם נפלה נגד הריקן שמא מפעפע בדופן הקדרה עד סמוך לרוטב, כל כך שאין ששים מן הטפה ונעשה אותו מקצת מן הכלי נבל' וכשיערה הרוטב מן הכלי ילך הרוטב על אותו מקצת כלי ויאסרנו לפיכך אם מיד הניחה להצטנן שלא הגביה הרוטב כלל מעת שנפלה עד שנצטנן לגמרי מותר או בעוד שהוא רותח ינקוב שולי הכלי מתחת כדי שיצא הרוטב דרך אותו נקב ולא ילך דרך אותו מקצת הכלי שהוא אסורב) וה"ר אפרים (עיין בתוספות ק' ע"א ד"ה בשקדם) היה רוצה לומר דאין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר וחלב ואין שיטת ההלכה מוכחת כן. [סמ"ק סימן רי"ג]. א) ויש רוצים לומר שחתיכה שחצייה בתוך הרוטב וחצייה חוץ לרוטב ונפלה טיפה חלב על אותו צד שחוץ לרוטב ודאי הרוטב ושאר חתיכות מסייעין לבטל אותה טיפה להתיר גם מאותה חתיכה אותו מקצת שבתוך הרוטב אבל מה שיש ממנ' חוץ לרוטב אסור כיון שאין באותו מקצ' שחוץ לרוטב ס' מאות' טיפ' וצריך להמתין עד שיצטנן וחותך אותו מקצת שחוץ לרוטב לפי שהו' אסור ושיבוש הוא בידם דבהדי' פי' בתוס' וגם בפנים גבי טפת חלב וכו' דמיירי דוקא שהחתיכה כולה ביובש כגון שאותה חתיכה מונחת על גבי חתיכה אחרת שמקצתה חוץ לרוטב דהשתא הויא אותה חתיכה העליונה שנפלה טיפת חלב עליה כולה חוץ לרוטב להכי אמרינן דאין הרוטב ושאר חתיכות מסייעו' לבטל הטפה אבל אם היתה אותה חתיכה שנפלה טיפת חלב עליה מקצתה בתוך הרוטב אז היה רוטב ושאר החתיכות מסייעות לבטל הטפה ולהתיר גם אותה החתיכה אפי' מה שיש ממנה חוץ לרוטב (ש"ע אוסר גם בזה כל החתיכה) וכן משמע בפנים וכי תימא היא גופה טעמא מאי האיך יועיל הרוטב לאותו מקצת שחוץ לרוטב יש לומר דטעמא רבה איכא שהרי אף על גב דקיימא לן דאיסור הנבלע בחתיכת היתר אין מתפשט מחתיכ' לחתיכה כ"א על ידי רוטב כדמוכח בההיא דטפה חלב וכו' כדפי' רבינו ברוך מכל מקום באותה חתיכה עצמה מתפשט בכולה אפילו בלא רוטב כדמשמע בההיא דטיפת חלב הילכך כשמקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפלה טיפה על אותו מקצת שחוץ לרוטב אותה טיפה מתפשט גם בכל הרוטב ובכל החתיכות שבקדרה שהרי אף על גב דנפלה באותה מקצת שחוץ לרוטב מכל מקום הוא מתפשט בכל אותה חתיכה כדפי' וכיון שמתפשט גם באותו מקצת שבתוך הרוטב הרי חוזרת ומתפשטת בכל הקדרה על ידי הרוטב עכ"ל. ב) ומיהו בקושי יש להתיר ע"י נקיבת הקדרה דהא אי אפשר שלא ינענע הכלי מעט ויגע הרוטב באותו מקצת כלי שנאסר ולכן טוב להמתין שלא יגע בכלי עד שיצטנן והעולם נהגו לאסור כשנפל בדופן שלא כנגד הרוטב ודוקא כשנפל שלא לצד האש אבל לצד האש נהגו להתיר לפי שהאור שורפו ומיבשו מיד (ש"ע ואז הקדרה נמי שרי) ובלבד שיקנח מיד ודוקא בטיפה בעלמא כגון דבר מועט אבל אם נפל רוב חלב אין להתי' אפי' כנגד האור אלא אם כן נפל כנגד הרוטב וע"י ס' (ש"ע ואז הקדרה אסורה אף אם יש ס' בתבשיל נגד הטיפה ויערה התבשיל מיד ממנה בצד אחר שלא בצד הטיפה ואם בשלו בקדירה פעם אחרת דינו כמו בפעם הראשון) ומורי הרב יחיאל היה אומר בשם ריב"א שהיה מתיר גם שלא כנגד הרוטב ושלא כנגד האש על ידי ס' בשעת הדחק כגון בערבי שבתות עכ"ל, הגה"ה.
<h2>דף קט:</h2>
[דין הלכות כחל]. פרש"י לקדרהא) בין עם בשר בין בלי בשר בעינן קריעה שתי וערב וטוח' בכותל, ולצלי חותכה שתי וערב, ולרב נחמן בלא חתיכה ולר"ת לצלי או לקדרה בלא בשר חותכה שתי וערב ולקדרה עם בשר חותכה שתי וערב וטוחה בכותלב). [סמ"ק סימן רי"ג]. א) והנה נהגו העולם שלא לבשל הכחל עם הבשר כלל אפי' ע"י קריעת שתי וערב וטוח' בכותל וצריך עיון על המנהג דלכאורה מותר הוא לכל הפירושי' ע"י קריעה וטיחה ומיהו כמדומה ששמעתי ממורי רבי יחיאל שיש לסמוך מנהג העול' לפרש"י שפי' דלקדרה שהזכיר התלמוד גבי כחל בקריעת שתי וערב וטוחה בכותל היינו לקדרה בלא בשר והלכך לפי זה לא מצינו שום היתר עם בשר בשום ענין וגם היה אומר מהאי טעמא נהגו שלא לבשלו בקדרה כלל אפילו בלא בשר לפי שסופו לבשל בשר בקדרה והוי כמו כחל עם בשר והיה אומר כי בשכבר היו נוהגים להיות להם קדרה מיוחדת לכחל לבדו, ומיהו אין לסמוך עכשיו ע"ז שאין רגילין בכחל כ"כ עתה הילכך איכא למיחש דילמא אתי למטעי לבשל אח"כ בשר באות' קדר' ומיהו פשט התיר' לחותכו בסכין של בשר אפי' כשהכחל רותח כיון שקרעו שתי וערב וטחו בכותל, וחותכין לכתחלה באותו סכין בשר אחרי כן וצריך עיון מאי שנא מקדרה בלא בשר שהחמירו שלא לבשל בשר אחריו ושמא מה שהחמירו בקדרה אין זה משום בשר דאחרי כן אלא גזירה דילמא אתי לבשל בשר עם הכחל ביחד וזה לא שייך גבי סכין וצריך עיון עכ"ל. ב) בפנים מפרש כי לפי' ר"ת בעי קריעה שתי וערב לקדרה בלא בשר או לצלי, לכאורה משמע דר"ל קריעה גמור' דלא סגי מאותה קריעה שקורעין אותם לשנים כשחולקים הרביעים של צד האליה לשנים ומיהו לפי לשון התוספות משמע דסגי בהכי שפיר' לרבינו תם דהא דבעי קריעה מועטת גבי קדרה בלא בשר ולגבי צלי היינו להוציא את החלב שהוא כנוס בתוך הכחל שיש לו טעם חלב גמור לפי זה היה נראה דהוי סגי באותה קריעה שקורעין הכחל לשנים כשחולקין הרביעים של צד האליה לשנים דבההיא קריעה יוצא החלב שהוא בעין בין ב' דפנות הכחל אף על פי שלא קרעו אחרי כן כלל לא שתי ולא ערב וכן נראה דבתוס' לא הזכיר לא שתי ולא ערב כי אם קריעה מועטת ושמא דיעבד יש לסמוך על זה אבל לכתחלה נכון לעשות כמו שפירש רבינו בפנים (ש"ע וגם טוחה בכותל לכתחלה לצלי).
<h2>דף קיא:</h2>
ודגים א) שעלו בקערה (ר"מ פ"ט טור י"ד צ"ה תמצא מחלוקת בדין זה) של בשר מותרין לאכול בכותח, ונהגו רבותינו דהוא הדין נתבשלוב). צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכול בכותח לפי שהשמנונית על הסכין ומיהו אם שמו הצנון בקדרה אינו אוסר אלא לפי חשבון שמנוני' הבלוע אבל חתכו בסכין של גוים צריך ס' מכל הצנון ואפי' אינו בן יומו דסתם סכין יש בו נדבק שמנונית אם לא מורק בכונה או נעצה עשר פעמים בקרקע ומסיק התם (דף קי"ב) דוקא צנון אבל קישואים גריר לבי פסקי' ואכיל אבל לפת מותר לגמרי (ש"ע צ"ו והיכא שמות' צריך הדחה) ועוד אם חתך לפת קודם חתיכת הצנון מותרג) (ש"ע בין כל חתיכת צנון לצנון צריך לחתוך לפת). [סמ"ק סימן רי"ג]. א) אמרו ר"י והר"ם שאם דש כותח שקורין שתש"א במכתש של בשר דמות' לאכלה בחלב ואף על גב דאמרינן דבית לחרוסת כרותח מכל מקו' קימ' לן כפירושא דלאו דוקא עלו דה"ה אם נתבשלו. ב) ודוקא שנתבשלו במים (ש"ע לא חילק) אבל נצלו לא ואפילו עלו או נתבשלו דוקא דיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאכלם בכותח כדפי' לעיל בהלכות הגעלה, ומכאן מתיר רבינו ברוך קערות של בשר בני יומן שהודחו במחבת חולבת שאינה בת יומה אפילו בכלי ראשון אפילו המים רותחין או איפכא קערות של חלב במחבת של בשר אבל אם שניהם בני יומן לא, עכ"ל. ג) צנון שחתכו בסכין וכו' פי' רבי ברוך דאפילו אם הסכין אינו בן יומו כדאמרי' בעכו"ם גבי חילתית ולפי זה משמע אפילו בלא שמנונית בעין דאי בשמנונית בעין פשיטא דכך יש לשאינו בן יומו כמו לבן יומו ובפנים פירוש דוקא כשיש שמנונית בעין מיהו מסתמא יש לישב לכל הפירושים דסתם סכין יש שמנוני' נדבק עליו ועוד פי' ר' ברוך שומי' ובצלי' וכבשים יש להם דין צנון וחלתית ומיהו הר' יחיאל אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא צנון וחלתית והביא ראיה מפרק גיד הנשה דאמרינן אין לך נותן טעם באיסור יותר מבצל וקפלוט אלמא מדמי בצל וקפלוט לשאר איסורין כן הרבה גדולים שוים בזה ומודים לו עכ"ל (ש"ע צ"ו ואין חלוק בין צנון לשאר דברים החריפים כגון בצלים וכיוצא בו ובין סכין של בשר או של גוי ובין מקונח ואינו מקונח דלכתחילה כולם אסורין ובדיעבד כגון אם בשלו בחלב ולא חתכו דק דק צריך לשער ס' נגד כדי נטילה.
<h2>דף קיג.</h2>
שלא לאכול בשר בחלב דכתיב (דברים י"ד) לא תבשל גדי בחלב אמו ואמרו רבותינו (דף קט"ו) כתיב בתורה שלשה פעמים לא תבשל גדי, ותנא דבי רבי ישמעאל אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול, מי שבשל חצי כזית בשר וחצי כזית חלב לוקה משום בישול לדברי לוי (דף ק"ח) ואפילו לא אכלו, וכן האוכל (שם) כזית משניהם מן הבשר ומן החלב שנתבשלו כאחד לוקה, וגדי ג"פ שמואל דורש אותם בפרק כל הבשר (דף קי"ג) חד לאשמעינן שאיסור בשר בחלב חל על איסור נבלה אם בשלו בחלב, וחד לרבות השליל שבשלו בחלב שחייב עליו, ואחד למעט בהמה טמאה שלא יתחייב משום בשר בחלב, ושלש (שם) דחלב אמו דרשינן בחלב אמו ולא בחלב זכר אם נשתנה והיו לו דדים, בחלב אמו ולא בחלב שחוטה שאינה ראויה להיות אם, א) בחלב אמו ולא בחלב בהמה טמאה, אין (דף קי"ד) לי אלא בחלב אמו גדי בחלב פרה ורחל מנין תלמוד לומר בחלב דמאחר שכתב באחד מהם בחלב אמו היה יכול לכתוב בב' האחרי' באמו והייתי יודע שהיה רוצה לומר בחלב אמו, היא (שם) עצמה בחלב' מנין ת"ל בחלב אמו [בסמ"ק מצוריך נוסף, זהו פירוש התוס'] כל הדברים שאמרנו בתורה שבעל פה נמסרו למרע"ה ואסמכינהו רבנן אקראי, בכלל גדי ולד השור ולד השה וולד העז עד שיפרט לך הכתוב גדי עזים ולאו דוק' גדי אלא שדבר הכתוב בהווה. [סמ"ק סימן רי"ג]. א) מיהו מדרבנן אסור ומהאי טעמא צריך קריעה בכחל עכ"ל.
